הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.