הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.

מודעות פרסומת

57 תגובות בנושא “הגביע הקדוש

    1. אני מעדיפה את האמריקה הזו על פני האמריקה הצרכנית והצרחנית. זו הפעם הראשונה מאז שנחתתי (טוב, זה לא היה מזמן. אתמול) שנהניתי. הכל פה כל כך ילדי, צעקני, מלאכותי. 

      אהבתי

  1. שמחה מאד שמצאת לה, אבל גם שכתבת על זה, כי יש לי כיוון בשבילה לתחליף הישראלי שהוא מוצלח עד כדי כך שחבר טוב שלי משתמש בו כדי להדביק שבלונות על בגדים לצורך צביעת דוגמאות 🙂

    מסתבר שאת השכבה הפלסטיקית המתגהצת הזאת יש גם על הצד ה״לא רלוונטי״ של מדבקות ויניל, ואז בכל מקום עבודה שבו מייצרים ומדביקים מדבקות כאלה (בעיקר על שלטי פרסומת), יש גלילים שלמים של *שאריות לא רלוונטיות* של החומר הזה, שאם באים ומבקשים אותו אפשר לקבל אותו די בחינם וברצון. לפני שנה ומשהו האיש העלה צילום שלו עומד במעלית עם הגליל, וזה עוד לא נגמר, אפילו שבינתיים המטורף בנה מכונה שהיא כמו מדפסת עם להב קט בקצה, שחותכת כל תמונה שאת יכולה להעלות לקובץ. 
    הוא אפילו מייצר שבלונות להדפסת גרפיקה בכמה צבעים!

    אהבתי

    1. אין לי מושג מה זה מדבקות ויניל, ואיפה אפשר להשיג גלילים של ’שאריות לא רלוונטיות’ של החומר. מה עם שם החברה, כתובת וטלפון שלה?  בכל מקרה הכמויות שקניתי לבת יספיקו לה לדעתי לכמה שנים טובות…

      אהבתי

    1. זה בטח כמו באליסה בארץ הפלאות: אם את מלקקת את הבולים הללו מצד אחד את גדלה ומצד שני את קטנה 
      ככה חשבתי כשהססתי אם לפתוח את הדלת ולראות אם יש ארנב ממהר עם כפפות ושעון בצד השני 

      אהבתי

  2. ברור שארצות הברית היא לא רק ניו יורק הזוהרת במנהטן או השכונות היקרות בלוס אנג’לס.
    ועל כן אין כל כך פליאה שטראמפ נבחר,לא שהוא יעזור למכולתניק הזה אבל אני מניח שידע את הדרך לליבו ומצוקותיו הרבה יותר מהסוקרים המפונפנים של קלינטון.
    תהני לך ושובי בשלום

    אהבתי

    1. כן, גם אני הרגשתי שאני פוסעת בחצר האחורית של אמריקה. האמת היא שלדעתי המכולת הזו זכאית להפוך לאתר היסטורי, משהו בסגנון של ’המכולת הראשונה באזור’, אלא שכנראה לאיש לא אכפת. זה יהפוך לעוד בית מלון ג’נרי מרשת כלשהי, וטראמפ ידהר אל האופק כשבלוריתו לא מתנפנפת. 

      אהבתי

    1. מוכרת ובלתי מוכרת. אנחנו בעיקר מכירים את אמריקה מהסרטים, וכשעברתי ברחובות הללו הדהדו לי כל מיני סרטים בראש (דוכיפת כאן למעלה הזכירה את טוני מוריסון). אבל המכולת הזו היתה הכי דומה לנפילה במאורת הארנב של אליסה, והדלת עם השלט על בולי האוכל – כמעט חיפשתי את הארנב הממהר 🙂

      אהבתי

    1. לא, אני מתכוונת להפתיע אותה. גם ככה אני תמיד קונה דברים בעיקר לילדים שלה, טוב, לבנות (אי אפשר לעמוד מנגד בגדים של ילדות קטנות), והמציאה הזו עשתה לי חיוך רחב במחשבה על התגובה שלה. 

      אהבתי

  3. כשראיתי את הצילומים מיד חשבתי על כך שבארץ היו מצלמים על הרקע הזה זוגות בערב כלולותיהם, גם צבעוני וגם מרתק ומשמש כרקע נפלא לתמונות רומנטיות.
    לחשוב על כך שאצלנו יוצאים עם עגלות עמוסות במה שצריך ובעיקר במה שלא, כמה עצוב שבלתי אפשרי לקנות אפילו מצרכים בסיסיים.
    מעניין שאני לא מקבלת עדכונים על הפוסטים וגם על התגובות ונכנסתי רק כי הייתי סקרנית. 

    אהבתי

    1. קו דק מאוד מפריד בין הישן ובין הענתיקה הרומנטית. למי שחי שם אני לא חושבת שזה כל כך נפלא, אבל אני מודה שזה אכן היה כזה עבורי, נפלא. 
      אני רשומה לעצמי כדי לראות אם מקבלים התראות על פוסט חדש, וקיבלתי. אלא שישראבלוג שוב כנראה בתקופת גמגומים. לא מצליחה להעלות את התמונות בבת אחת, אלא רק אחת אחת. עדיין יש לי שתיים שאני רוצה להעלות (של בעל החנות שהסכים להצטלם) ואולי בהמשך אצליח. האתר מגמגם שוב, לצערנו. 

      אהבתי

  4. לצערנו הרב, ישראל לא שונה בהרבה. גם אנחנו הפכנו למעצמת צרכנות וגם אצלנו התאגידים והרשתות הגדולים השתלטו כמעט על כל בית עסק שפעם היה עצמאי, או כל פיסת אדמה טבעית אם כבר מדברים. אני מגלה את זה כל פעם מחדש כשאני במצוד אחר הכנסה. שכדי להימנע מלעבוד ברשת ענק כלשהי, עלי לחפש הרבה יותר קשה.
    התגעגעתי לפוסטים שלך 🙂

    אהבתי

    1. התהליכים הללו הם גלובאליים, ואני לא בטוחה שאפשר לעצור אותם. יש מקומות שבהם יש תנועת נגד, ואנשים מעודדים קנייה בבתי עסק פרטיים במקום ברשתות ענק שמעסיקות עובדים בתנאי עבדות, אבל הם טיפה בים, ולא ממש משמעותיים. זה אכן מעציב, ואני תוהה אם זה לא המקום בדיוק שהשלטון צריך להתערב בחקיקה שתתן ל’קטנים’ יתרון כלשהו (נניח במיסוי נמוך יותר וכדו’). 
      אני באמת לא כותבת הרבה לאחרונה. אבל גם לכתוב קצת זה יותר מלא לכתוב בכלל 🙂 

      אהבתי

  5. זה כל כך נכון מה שהוא אמר
    הסופרים הגדולים ומרכזי הקניות תופסים את מקומן של החנויות הקטנות והמכולות
    באחת הערים הקרובות למקום מגורי, אין ולו מכולת אחת בעיר לרפואה, רק סופרים (ולא זולים במיוחד)
    במושב בו אני גרה יש מכולת, אבל לא זולה במיוחד ורוב האנשים מעדיפים לקנות ברשתות הגדולות שבמרחק נסיעה, לפחות את הדברים הרציניים שצריך לבית.

    זה מדהים שבארה"ב  המדינה הענקית המתקדמת יש עדיין מקומות שנראה כאילו הם קפאו מלכת לפני 100 שנה (או יותר).

    אהבתי

    1. המכולות של פעם שהכירו כל אחד, שימשו סוג של מוסד מרכזי של מידע בשכונה (ידעו מי מחפש להשכיר ומי רוצה לעבוד ונתנו לאנשים לתלות מודעות על כלבים אבודים ובקשת עבודה במכולת) ואפילו שימשו סוג של עזרה הדדית (נתנו בהקפה לאנשים שלא יכלו לשלם במזומן) באמת חסרות מאוד בנוף. אני חושבת שזה סוג של תהליך בלתי נמנע, אבל כמו שכתבתי למעלה הייתי שמחה אם מישהו היה מרים את הכפפה ומנסה דרך חקיקה לתת להם קצת יתרון מתוך מודעות לתפקיד שעסקים פרטיים ממלאים בקהילה. 

      אהבתי

      1. במכולת במושב שאני גרה אפשר לשלם בהקפה, ואז להגיע פעם חודש למשל לשלם את ה"חוב" שנצבר
        ומול המכולת יש לוח מודעות
        ממש כמו שפעם היה

        בת’כלס אבל זה יקר לקנות במכולת
        חוץ מהדברים הבסיסיים שהמחיר שלהם בפיקוח
        כל היתר, לא תמיד המחיר מתאים לכולם
        לא סתם אנשים מעדיפים לקנות ברשתות הגדולות

        אהבתי

        1. ברור שיש סיבה לכך שאנשים קונים (וממלאים עגלות אם צריך או לא צריך) בסופר, והמכולת נשארה לרכישת לחם וחלב ולפעמים גם ביצים וקוטג’. אלא שאנחנו מוותרים בזה במודע על כל מה שהמוסד הזה כולל. על זה אני מצרה. 

          אהבתי

          1. האמת שאני לא יודעת איך עסקים כאלה שורדים בערים
            במושב המכולת השתכללה והיא כמו מנימרקט קטן
            יש שם הרבה דברים אבל יקר יותר מאשר לקנות ברשתות הזולות
            ואנחנו חיים בעולם שבו אנשים מחפשים לקנות דברים בזול יותר
            יוקר המחייה מאוד מכביד, לפחות בישראל

            יש המון דברים היום שהם סוג של עולם הולך ונעלם

            אהבתי

            1. למרות שארה"ב היא מדינה צעירה ואין בה היסטוריה עתיקה של תלים מלפני אלפי שנים, מכולת בת 130 שנה יש בה ולנו אין. ב’ותק’ כזה יש מקום לחשוב על שימור, אפילו קצת מלאכותי.
              ובלי קשר לשאלת השימור של אתרים היסטוריים, אני לא יודעת כמה מכולות או מינימרקטים פרטיים יש בארץ לעומת הרשתות הז’אנריות. בכפר שלי יש מכולות, ועדיין לקניות הגדולות רוב האנשים נוסעים לרמי לוי. מה שאנשים לא לוקחים בחשבון זה גם את עלות הנסיעה, הדלק, זיהום האוויר. גם זה משהו שהשלטון צריך לחשוב עליו.

              אהבתי

            2. לצערי לא נראה לי שלשלטון בארץ אכפת מהדברים שציינת
              אני זוכרת כשהייתי ילדה הייתה פה מכולת, טוב קראו לזה צרכניה
              רוב האנשים עשו את הקניות שלהם פה
              אני חושבת שאולי ירקות זה היה הדבר היחיד שהיו נוסעים לשוק כדי לקנות
              לא היו כמעט סופרים גדולים כמו שיש היום

              אנשים נוסעים לסופרים שקרובים למקום מגוריהם
              זה הפך להיות עניין מקובל

              מהסתכלות על הרגלי הקניה של ההורים שלי, זה יותר חסכוני לנסוע לרמי לוי לקניות מאשר לקנות במכולת את הדברים האלה
              מה גם שלא את הכל יש במכולת

              אהבתי

            3. בשום מקום לשלטון לא אכפת מדברים כאלה. אם יש התארגנויות לשמר אורחות חיים ומקומות זה בדרך כלל בא בהתארגנות מלמטה, על ידי אנשים שאכפת להם. לפעמים הם מצליחים להשפיע על השלטונות לעשות מעשה. 

              אהבתי

  6. יש לה כל כך הרבה פנים לאמריקה ובכל זאת איזה ציביון מסויים, שאני מזהה אפילו שמעולם לא הייתי בעיר בה את נמצאת או אפילו במדינה הזאת… 🙂

    מוצאת את עצמי מתגעגעת לחודשים האלו של החורף, שהם חודשים קסומים באמריקה – התקופה שבין הלוואין לכריסמס. אנשים מתחילים לתלות אורות קטנים, יש מוסיקה של חגים ברדיו, רק שם הסתיו והחורף הרגישו לי כל כך קסומים… אם מישהו יכול לכתוב על דצמבר its the most wonderful time of the year, זה אומר משהו!
    תהני בכנס!

    אהבתי

    1. השבוע זה ’חג ההודייה’ ובכל מקום רואים פאי דלעת, תרנגולי הודו וריחות קינמון. אני לגמרי מבינה על מה את מדברת כשאת מזכירה את הקסם הזה, אבל על פי רוב לא מצליחה להכנס לאשלייה, ורק רואה את הפאסאדה הצרכנית והמלאכותית. קשה לי עם התרבות האמריקאית, ולכן הטיול הזה אתמול השיב לי את האמונה שגם זה קיים, דברים אמיתיים, של שלושה דורות, של צרכים אמיתיים. 

      אהבתי

  7. וכדרכך את מתארת נפלא את אמריקה היפה.  אמריקה שאני אוהב.
    חיפשתי אמריקה כזו ומצאתי.
    האלפוחרס על הכפרים הקטנים שלה מזכירים לי עולם שקפא ושאני אוהב אותו.
    ולא תאמיני לפעמים גם נתקלים בנייר הקפאה, או משהו דומה לו.

    אהבתי

  8. נייר ההקפאה משתלב יפה עם הקפאת הזמן.
    בארבע שנותינו בארה"ב, ראינו פנים רבות לאמריקה, גם כמו זו שבפוסט. יישובים זעירים מעולם אחר צצים כך משום מקום – ישובים של רחוב אחד, ששמו כמובן main street.

    * כשתחזרי תבדקי בבלוג הישן שלי בישרא – יש שם הסבר וקישור ליבוא תמונות לבלוג דרך שרת חיצוני. פעל מצוין בכל פעם שהיו בעיות בישרא.

    אהבתי

  9. חבל שלא היו זחלים מעשנים על פטריות וארנב לבן ;). הבית הזה מעץ, מביא איתו כל כך הרבה פוטנציאל שגם במצבו המוזנח מעורר דמיון. והחנות הזו, הזכירה לי דווקא זיכרון ילדות של חנות פה בארץ. יש קסם אדיר במקומות כאלה שמשמרים זכרונות שפגו מהעולם. תחושות שהצלחת להעביר מצויין דרך הכתיבה. 

    אהבתי

    1. לגמרי קסם. בשביל התחושה ה’עליסאית’ של פתיחת הדלת המהוססת בלי לדעת מה יש בצד השני, וההפתעות שהמתינו לי שם לא היה צריך ארנב לבן או זחל מעשן. מעניין שאת רואה את הפוטנציאל. אני מניחה שזה חלק מהגישה האמנותית שלך 🙂

      אהבתי

  10. איזה תענוג של פוסט הענקת לנו מניפה! ולחשוב שבמרחק 12 דקות הליכה מהמלון שלך פסעת אחורה בזמן והגעת למכולת הקסומה הזאת. לא יודעת איפה את אבל זה הזכיר לי את השכונה מחוץ לניו אורלינס בה שהינו באפריל. גם שם היתה מכולת הזויה כזאת שבסוף לא ממש יכולנו להעזר במרכולתה לצייד את מטבח ה-airBnB ששכרנו ובסוף הזמנו UBER ל-WALMART הקרוב…
    השלט על מכונת הבולים הרס אותי. נראה לי שהוא פשוט הכריז שכאן לא ניתן לרכוש מזון בעזרת בולי מזון – מה שיותר ממרמז על האוכלוסיה (שכנראה חיה בדיור ציבורי ממומן ע"י הממשלה – section 8 – ומקבלת תקציב של בולי מזון..כמו בתקופת הצנע אצלנו אבל בארה"ב 2016)

    אהבתי

    1. זה מדהים איך סמוך לאזור הכנס שכולו posh, חנויות יוקרה, מלונות, מסעדות מפונפנות, נמצאת שכונה כל כך מוזנחת. אני לא מבינה בתכנון עירוני בכלל, אבל היית מצפה שאזור כזה במרחק הליכה יהיה מבוקש ולא ייראה ככה. לאלוהי האמריקאים פתרונים. אני בכל אופן, מעדיפה את המגע האמיתי הזה על פני מלכודות התיירים ורשתות הסטאבאקס הסטנדרטיות. 

      אהבתי

  11. אני שמה לב לכישרון מפציע וחוזר של מציאת מציאות בסופרמרקטים זרים .
    זו באמת אמנות, כמו גם לתאר כל זאת כך, כלכך יפה וצבעוני.
    נסיעה טובה ומועילה לך מניפה.

    אהבתי

  12. וואו, הכנסת אותנו עם כתיבתך לסרט (כמעט) דמיוני
    ואכן רוב המבקרים באמריקה לא מכירים ולא מגיעים לשם
    נמתין לעוד תאורי חוויות מעניינות שלך

    אהבתי

    1. אני בכנס גדול, ובסיבוב בעיר בחלקים המקובלים שלה נתקלת בכל מקום באנשי הכנס. אבל הם כולם מסתובבים במקומות הצפויים, במול הגדול והנוצץ (עכשיו כבר הכל מקושט לקראת כריסמס), במלכודות התיירים הקלאסיות. הטיול ההוא לקח אותי לגמרי למחוזות הזויים. איך אמר דוקטור סוס? אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים 🙂

      אהבתי

    1. קארמה?
      זה לא כמו נייר הפרגמנט שלנו. הבת שלי שבינתים קיבלה את המתנה בחיוך ענק הסבירה לי שזה חוסך המון עבודה: במקום לגזור ניר, לחבר לבד עם סיכות, לסמן עם גיר תפירה ולגזור את הדוגמה מהבד, גוזרים ניר ומגהצים על הבד. השעווה מסמנת את הגיזרה. אחר כך גוזרים את הבד, ואפשר לקלף את השעוה בקלות. 

      אהבתי

    1. אני לא בטוחה שיש אמריקה אמיתית אחת. יש הרבה אמריקות. אבל זו בהחלט האמריקה שהובילה לבחירתו של טראמפ. אמריקה שלא רואים בעיתונות או במדיה. וכן, היה מעניין ומדכדך, גם אם הריחוק הרגשי משם איפשר את המבט האובייקטיבי יחסית. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s