האורח המושלם

'תומס נמצא בארץ', אני מדווחת לשותף, 'להזמין אותו אלינו?' בו זמנית המבט של כל אחד משנינו זולג לברדק הנוראי שהצטבר בחלל המרכזי של הבית. פינת הארגזים-שטרם-פונו לא הצטמקה מאז הצטרפו אלינו הבת ומשפחתה. אדרבה, דומה שהחפצים הללו מתרבים בשיטה וגטטיבית סודית, או ששואב האבק שמעלה אבק בעצמו אכן מזדווג בלילה כשאיש אינו רואה עם קורות המתכת של מתקן המתלה שחלקיו חסרים, ויחד הם יולדים את ערימת הבגדים שלא היתה שם לפני כן. אנחנו בשלב הזה של החיים שבו המקום שלנו הוא מוקד ההארחה של הילדים מזה ושל ההורים המזדקנים מזה, האקסיס מונדי, טבור המשפחה, המקום אליו עולים דרי מטה ופוגשים את דרי מעלה. המעמד מחייב, אין לאן לברוח, ואולי אנחנו גם לא רוצים. בסוכות יגיעו אלינו כולם, ואני והשותף חושבים באותו אופן על המשימה הקולוסאלית העומדת על הפרק. המבט שלנו חוזר ונפגש, והראשים מהנהנים זה לזה: כן. נזמין את תומס ליום שישי בצהרים. אנחנו עובדים הכי טוב בשיטת ההכבדה – רק לחץ חיצוני חריג ביום ו' יוביל לתוצאות משביעות רצון ביום א'. תומס הופך לשלב הכרחי בתוכנית הכן את ביתך לסוכות.

תומס הוא חוקר גרמני שפרש מהאקדמיה והוא עובד בשירות ממשלתו בארצות
אקזוטיות באפריקה ובפקיסטן. הוא דובר עברית במבטא גרמני כבד, אנגלית מושלמת ועוד
כחצי תריסר שפות, ונראה כמו דמות מספר של ג'ון לה-קארה או, מוטב, של גרהם גרין. בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לי מטפחת מתנפנפת ממשי מצויר ביד, או מבד כותנה הודי ומזהיר אותי לכבס ביד כי הצבע יורד. אני מודה לו בהתלהבות, ומצרפת את המטפחת למגירת המטפחות התופחת. אולי יום אחד כשאחזור בתשובה, או כשאופנת דמלזה תחזור יהיה להן שימוש. בינתיים הן משרתות את הנכדות שלי שעבורן מטפחת היא חומר גלם נפלא לתחפושות אקזוטיות. אני מזכירה לתומס את הכתובת שלנו, אך מזהירה אותו שממילא ווייז לא יעזור בסימטאות הכפר, ושכשיגיע לכביש הכניסה שיצלצל ואכוון אותו אלינו.

ביום שישי אני נכנסת לקצב. מזיזה את כני העציצים במרפסת ומטאטאת את האדמה שנאספה מתחתם; אוספת את צעצועי הילדים וממיינת אותם; מפנה את ערמות החפצים שהצטברו על השולחן. השותף מעביר את הארגזים לחדר, מדגים אמת נצחית שנשים מסדרות על ידי מיון וגברים על ידי הזזה של הערמות מפינה אחת לאחרת. איים של סדר מתחילים לעלות מבין הערמות, ואני מעיפה מבט בשעון: אמרנו לתומס לבוא בשעה אחת. עוד שעה. אני מגבירה את הקצב ונעה בכמעט ריצה בין הסלון לחדרים, חפצים שונים בידי. עוד 50 דקות. עוד חצי שעה. באחת בדיוק הטלפון שלי מצלצל. אני מסיטה קווצת שערות ממצחי המזיע ונאנחת. חסרה לי בדיוק חצי שעה כדי להתארגן על עצמי ועל הסלט שאני אמורה להכין, אבל גרמני זה גרמני. אני עונה לטלפון. 'אני כל כך מתנצל', אומר תומס במבטא הכבד שלו, 'אני שונא לאחר אבל התנועה
הפתיעה אותי לגמרי, פקקים בכל מקום. אגיע רק בעוד שלושים דקות.'

Naomi Haverland, Hello, My Name is Awsome, 2014